מצעד הפדיחות של מיכל טוסל, והפעם– בקיץ

כן, הקיץ, העונה החמה, הוא הגיע, ומיכל כהרגלה לא יכולה לחסוך מפדיחות. אז הצטרפנו אלינו לפדיחות נבחרות מן הקיץ
קיץ, קיץ, קיץ, העונה האהובה עליי מאז ומתמיד (ולתמיד). האור עד השעות המאוחרות, הים, החופש, הטיולים, ואפילו החום, כולם גורמים לי להיות מיכל אחרת, פחות לחוצה, יותר שמחה (יש קאץ' בהמשך, לא לדאוג). בכל פעם שנודע לי שעוברים לשעון קיץ אני צורחת מאושר ומבהילה לא מעט אנשים תמימים שלא מבינים מה קרה לי, ויום ההולדת שלי הוא אחד משיאי הקיץ עבורי.
כמובן שכל הטוב הזה מביא עמו הרבה פדיחות (והקאץ':, עם כמה שאני שונה בקיץ, אני נשארת מביכה), כשחלקן קרו קצת סבלתי אבל אני חושבת שאתם תיהנו (מעניין מה דליה רביקוביץ' הייתה אומרת על זה).

אתחיל בלציין שאם אי פעם ייצא לכם להיות איתי בשדה תעופה, אתם תרחמו על כל מי שיש לו קשר אליי ותתפלאו איך התופעה הזאת עדיין לא מאובחנת (או משוימת). 
דוגמה ברורה לכך היא בחזרה מטיול בצרפת, שוויץ  וגרמניה. ניסיוני להעמיד פני נורמלית בבידוק הביטחוני הקפדני בשדה התעופה בשוויץ, כנראה עייף אותי מאוד והרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד יותר. כמובן שהתיישבות באמצע התור לא הייתה אופציה ולכן החלטתי להישען מעט על הדלפק של הבודק הביטחוני, כדי לקבל תמיכה קלה ולחסוך אנרגיות להמשך היום בו אצטרך להמשיך להעמיד פני נורמלית. מפה לשם, מסתבר שעם כמה שהשוויצרים קפדניים ומסודרים (ובזכות זה אני מעריצה אותם), בייצור דלפקים יציבים הם לא חזקים במיוחד, כי בשנייה שנשענתי על הדלפק הוא התהפך, ואני נפלתי כמובן (חשוב לציין שהייתי בת 12 ולכן זאת לא אשמתי, אלא אשמתם). כמובן, משפחתי ואנשים נוספים שעמדו בתור יכלו לשפר את המצב בכינרת עם הדמעות שירדו להם מרוב צחוק, אבל פני השומר שוויצרי נותרו רציניים. המלצתי אליך, שומר שוויצרי: הוסף את המאורע הזה לקורות חייך וכך תוכל להתקבל בקלות למשמר ארמון המלכה.  

כפי שהזכרתי, שדות תעופה גורמים לי להיות מביכה מהרגיל, אולי בשל העייפות, אולי בגלל ההתרגשות, והמבוכה לא פסחה עליי גם בגיל 11. דמיינו סיטואציה רגועה יחסית: שני אחים חמודים יושבים אל מול החלון הגדול שנמל התעופה "בן גוריון", אוכלים חטיפים ומסתכלים על הנוף. מקסים נכון ? לא ממש. אחי החמוד, התמים והמרושע החל להפחיד אותי, מה שגרם לי להתחיל לרוץ. כמובן שכשאדם מפחד, לפני שהוא מתחיל לברוח הוא לא עוצר לסגור את הבקבוק שהוא מחזיק בידו. לכן מובן שכשנסתי על נפשי מן הילד בן ה־8 שיש הטוענים שאנחנו דומים, השפרצתי בטעות מים על הרצפה, מה שגרם לכך שהחלקתי על הרצפה (למצב שכיבה), כאשר הבקבוק שהחזקתי המשיך להישפך עליי, ולכן התמונה הפסטורלית שתיארתי קודם הוחלפה בתמונה של ילדה שוכבת על רצפה רטובה בבגדים רטובים, צוחקת ובוכה, בוכה וצוחקת. הוסיפו לכך את העובדה שבדיוק באותו היום קבוצת מבוגרים גדולה החליטה לערוך טורניר משחקי קלפים במקום, והנה לכם אחלה של מופע בידור בין המשחקים. טוב, לפחות שימחתי מישהו (הרבה מישהו־ים, למען האמת).

נקפוץ שנה קדימה, לגיל 12. הוריי הצליחו לגרור אותנו לטיול באגם הנקיק בראשון לציון. גם כאן הכל התחיל טוב ויפה: העפנו עפיפונים, נהנינו מהנוף, צילמנו והצטלמנו (פחות אוהבת אבל סבבה). בשלב מסוים אחי הבחין בבול עץ ששוכב על גדות האגם, והחלטנו לנסות לגלגל אותו לתוך המים. כמו שהצלחתם להבין, תמים הוא לא, וזמן מה לאחר שהשקענו כוחות רבים בגלגול בול העץ, הוא עזב את בול העץ המתגלגל ואני התגלגלתי לתוך האגם (עם בול העץ מה שאומר שעמדתי במשימה לפחות, מצוינות עד הסוף), שלא אספר לכם מה יש באגם בנוסף למים. עד היום הוריי בטוחים שנפלתי למים בכוונה, כנראה כדי לקבל תשומת לב (אני משערת שהם קראו יותר מדי ספרי הורות, או שאחי באמת נראה להם תמים מדי).

בקיץ האחרון עבדתי כפקידה בחברת הביטוח שאימי עובדת בה כעורכת דין. אימי, כמו כל האמהות בעולם, נהנית מאוד לשווק אותי בפני אנשים אחרים, ולכן בכל פעם שהלכנו במסדרון היא לא הצליחה לעצור את עצמה מלספר לאנשים שספק אם יודעים את שמי על שאיפותיי הגדולות, כישרונותיי (יכול להיות שבחלק הזה היא הגזימה) ועוד ועוד. אחת מעורכות הדין הנוספות בחברת הביטוח, ח', היא עובדת יעילה במיוחד, ובמסגרת יעילותה היא שולחת כמויות מטורפות של מכתבים לעורכי דין אחרים, כלומר מייצרת לפקידות המון עבודה. לאחר שהיא שמעה שהגעתי לעבוד היא העבירה אליי את המכתבים שלה כדי להקל על הפקידות האחרות שהיו עסוקות מאוד בלשכנע את עצמן שהן צעירות (לא צוחקת, הן שומעות כל היום את  Swalla ומזמזמות לעצמן), מה שגרם לכך שהייתה לי המון עבודה. באחת ההפסקות, אימי ניסתה להראות עניין ושאלה מה שלומי, ועניתי לה בכנות: "אני גמורה מעייפות". לשאלתה "מדוע?" עניתי בתשובה: "ח' מודעת לקיומי". משום מה אימי לא הפסיקה לצחוק, ולמרות שהשבעתי אותה לא לספר לעוד אנשים כמנהגה היא החלה לעבור קולגה קולגה ולספר לה על המשפט הקורע מצחוק, כמובן כולל ח' שמשום מה צחקה גם היא, ומאז ועד סיום תפקידי כפקידה השתדלתי שלא ליצור עמה יותר מדי קשר עין. העבודה בחברת הביטוח כללה עוד המון פאדיחות, כמו אמירות חסרות טאקט ליד הבוסית, בלבולים בשמות ועוד בושות שאימי דאגה שלא יחסרו לי.

כמובן שזה לא הכול אבל זה יכול להימשך שעות, אז אסיים בלאחל קיץ נעים ובטוח, אל תהיו כמוני, תהיו מוצלחים חברתית.


השאיר/י תגובה

שם:
דוא"ל:
תגובה:


    עדיין לא התקבלו תגובות לכתבה זו