מצעד הפדיחות שלי לפורים / מיכל טוסל

מיכל מספרת בטור אורח על חוויותיה המזוויעות מחג הפורים, כיצד נחבלה, הופלה לרצפה, הופחדה והייתה בהיסטריה כללית בחגי פורים שונים במהלך חייה
כמדי שנה, מגיע החג, כן, כך אני קוראת לו, החג. החג הארור הזה, שלא משנה כמה אני אוהבת אותו, אני מצליחה לפשל בו, לפחד בו ותמיד באופן כללי להרוס משהו. לא משנה כמה אני ארצה, כמה אבקש, כמה אשתדל – משהו באופי הקלולסי שלי ייחרב את זה.

זה התחיל בכיתה ב', אני, אז עדיין ילדה חמודה ונטולת ציניות ורצון להשמיד את האנשים על כדור הארץ, התחפשתי לסינית. מה רע? ילדה קטנה וחמודה שמתחפשת לסינית. בבית הספר ישבנו בטקס שהכינו תלמידי כיתות ה' (כל שנה, אותו טקסט, אותה העמדה מביכה, אותה זוועה משמימה) ומולי ישב ילד מחופש לכלי שחמט עם כובע חד מחומר מתכתי כלשהו על הראש. בדה בים בדה בם, הילד עושה תנועה חדה עם ראשו בניסיון לשבור את מפרקתו ולסיים את הזוועה שבהאזנה לטקס ופוגע לי בפרצוף – האח! התחלתי לדם ובאופן מפתיע כולם שמו לב לעניין חוץ ממנו. 
אנשים נהנים בפורים בירושלים (בניגוד אליי) (רון אלמוג)

כיתה ב' הייתה הכיתה הנוראה מכול, לא רק שפגעו לי בפרצוף והוא היה שותת דם כיהודי בשיר "על השחיטה", אלא גם שחברה, ששיתפתי אותה בתחפושת המתוכננת לי ולאחי, החליטה להעתיק ממני את התחפושת ולהעתיק את תחפושת אחי גם לאחיה – החוצפה שיש לאנשים! בכל מקרה, הכיתי אותה עד זוב דם וכיום היא סובלת מפציעות ממש ממש מינוריות.

הסבל בבית הספר היסודי לא נגמר שם, אלא גם בכיתה ה', היה סבל. אבי הביא לי תחפושת של פסל החירות מניו יורק, ואני, ילדה מאושרת ועטופה בגלימה ירוקה כמו מומיה (או כמו עלה גפן ממולא, תלוי אם אכלתי באותו הבוקר) וכובע ירוק וגדול על הראש הולכת לבית הספר בפורים. כבר כשלבשתי את התחפושת הארורה לראשונה הרגשתי בסרבולהּ, אבל החלטתי לזרום למען רוח החג. בית הספר, החליט באותה שנה לעשות עדלאידע שכונתית! או במילים אחרות בואו ילדים עם פיגור קל בלבד תקיפו את בית הספר ותיראו כאילו אנחנו לא מחזיקים אתכם בעבודות כפייה. החלנו מסתובבים סביב בית הספר, ואני הייתי ידועה אז (למעשה עדיין ידועה) כפחדנית מאוד גדולה מכלבים. המורה לאנגלית החליטה שהיא לוקחת אותי תחת חסותה וכל פעם שעברנו ליד כלב באחת החצרות הרגיעה אותי ואמרה "אין לך ממה לפחד חמודה", אני לא ממש שמתי לב לכלבים, אבל ראיתי שזה עושה את המורה מאושרת שיש לה למי לדאוג. כעבור זמן מה כשאנחנו הולכים ברחוב, הגיע מולנו איש עם כלב, המורה לאנגלית, חרדה לשלומי קיפצה ועליי והפילה אותי לרצפה בעודה אומרת לי בבהלה מסוימת "אין לך ממה לפחד, אין לך ממה לפחד", אני פחדתי מן התגובות המוזרות שלה, יותר מאשר שפחדתי מן הכלבים.

לקינוח הפרק המזעזע של פרק בית הספר היסודי אספר שבכיתה ו' נולדה אחותי הקטנה יומיים לפני פורים, וכשחזרתי לבית הספר בפורים קיבלה את פניי המורה למדעים בעוד היא מודיעה לי בהפגנתיות: "את יודעת שנולדה לך אחות קטנה? את יודעת מה השם שלה? את רוצה שאני אגיד לך מה השם שלה?" ג'יזס כרייסט אני עדיין מודעת לדברים שקורים סביבי, במיוחד שמתי לב שאימא שלי הוציאה מתוכה תינוקת.

גם חטיבת הביניים הייתה רצופת אכזבות שבעיקר היו קשורות לגניבת תחפושות, תככים ומזימות. אך השיא, השיא היה לפני יומיים!

אתמול קיימנו מבחן מגן בספרות בבית הספר (מבינים את הרפרנס לעל השחיטה?), בכל מקרה, אני יושבת להנאתי ומתכוננת בחדר עם ויטרינה גדולה שפונה לגג הבית. אחרי שבמשך כל היום אני קוראת על גופות (אנטיגונה, האדונית והרוכל,על השחיטה וראה שמש) אני שמה לב למשהו מוזר בצד החלון – דמות זקן זר עם חיוך מקריפ על הפאקינג גג שלי! התחלתי לצרוח ממש חזק, קרעתי לפחות שניים או שלושה מיתרי קול ואז אבא שלי הוריד את המסכה. הוא ניסה להרגיע אותי, אבל אני דחפתי אותו ובכלל הייתי בהיסטריה למשך עוד חצי שעה. כן, אכן חג מקסים.

בכל מקרה ילדים, מה מוסר ההשכל? אל תהיו כמוני ותיהנו בחג הפורים!

השאיר/י תגובה

שם:
דוא"ל:
תגובה:


    עדיין לא התקבלו תגובות לכתבה זו