צו ראשון: לא מה שחשבתם

אוהד ארבל־קרינגטון יצא לצו ראשון השבוע, בסוף זה לא היה בכלל התאריך שלו, הוא שכח מסמכים בבית ועשה פיפי על מקל
  • נכתב ע"י: אוהד ארבל־קרינגטון, בתאריך 17/1/2018,
  •  1 תגובות
 בוקר, יום ראשון, השעה 8:10, חברותיי ל' ו־ע' ואני מגיעים ללשכת הגיוס בתל השומר לצו הראשון. עייפים ושמחים שהתחמקנו משלוש שעות מתמטיקה, פוסעים אנו אל עבר שער הכניסה. 

ראשונה, מגישה ע' את הצו שלה ונכנסת, אחריה מגישה ל' את הצו שלה ונכנסת, אחריהן מגיש אני את הצו שלי ונכנס. "עצור!", קראה בפניי הש"ג בקול פרחי וכשבפיה מסטיק אותו היא לועסת בקולניות. ברגע זה חשבתי שעומדים להשליך אותי לכלא צבאי באשמת בגידה במדינה ש(אולי) הופללתי בה. "הצו שלך לא להיום", המשיכה הש"ג, "זה לתחילת החודש, לך למודיעין – אולי ייתנו לך להיכנס היום". איזה יופי, התבלבלתי בתאריכים והצו לא להיום, טוב, נלך למודיעין.

"שלום, אני אידיוט ופספסתי את הצו שלי בחודש כמעט, אבל חשבתי שזה היום ובאתי, אפשר לעשות אותו היום?", פניתי לחיילת הזעירה הישובה בחלון המודיעין הזעיר עוד יותר. "בוא נבדוק", השיבה בנחמדות, לקחה ממני את תעודת הזהות ונעלמה לאחורי הבוטקה לזמן ממושך, כשחזרה החזירה לי את תעודת הזהות ומדבקה עליה, "ייתנו לך להיכנס עכשיו עם תעודת הזהות", חייכתי והשבתי בנימוס "תודה", ובראשי הוספתי: "אח! איזה אידיוט אתה אוהד, אפילו בתאריכים אתה מפשל!".

עברתי את שער הכניסה, נכנסתי לבניין, ושאלתי את החיילת שישבה בדלפק לאן ללכת. "עלה קומה אחת ושב לספסלים הצהובים עד שיקראו לך" השיבה החיילת. אליי הצירוף "ספסלים צהובים" הגיע בתור "שביל האבנים הצהובות" ועל כן שאלתי את החיילת בהשתוממות "ללכת בשביל האבנים הצהובות? מה זה פה הקוסם מארץ עוץ?", "לא", השיבה החיילת, "אמרתי ספסלים צהובים, לא שביל האבנים הצהובות", המשיכה בטון רציני ולא משועשע.

טוב, עליתי במדרגות, הנה שביל האבנים הצהובות, אהההה הספסלים הצהובים, והתיישבתי. "אוהד!", קרא אליי קול ממרומים שהתברר להיות אחת מחברותיי ללימודים שלא זיהיתי כי הייתי בלי עדשות מגע. "מי זה?" השבתי, "זו אני, ה'", השיבה החברה והתחלנו משוחחים. מאוחר יותר הגיעה גם חברתי הטובה מאוד י' ועל ה' היה להיכנס לאימות הנתונים, אז עברנו י' ואני לשוחח ארוכות בעודנו צוחקים בקול רם, וילדים עייפים ומותשים סביבנו מסתכלים עלינו באיבה.

לפתע במהלך השיחה ראיתי (וזה נס בפני עצמו כי הייתי בלי עדשות) את ש', אחד שלומד איתי, יושב באחד הספסלים. ש' הסתכל עליי וראה אותי כשנכנסתי – אבל לא אמר לי שלום. אז החלטתי לומר לו שלום בקול רם "שלום ש'!!!", קראתי לעברו בחיוך והלה ניסה לקבור את עצמו בכיסאו ללא הצלחה, "נהוג להגיד שלום!", המשכתי על מנת לוודא הריגה.

"מתי ניכנס לאימות הנתונים?", שאלתי את י' וזו הנידה את ראשה בחוסר ידע. כעבור זמן קצר נקראתי לריאיון ונטשתי את י'. י' הפגועה נשארה לבדה בחזית לעוד זמן קצר עד אשר היא נקראה גם היא לריאיון.

הריאיון האישי היה משעמם מאוד ונשאלו בו שאלות לקוניות כמו "האם אתה מרגיש נוח בחברת אנשים?" (לא), "האם הרביצו לך בילדות?" (כן), "האם אתה אוהב להיות מחוץ לבית?" (ממש לא) וכן האלה וכן האלה.
שלבי הצו הראשון (אתר מיטב)

לאחר שגורשתי מחדר אימות הנתונים צלעתי לאיטי אל חדר הריאיונות ושם המתנתי עד שיקראו בשמי. "אוהד!", קראה חיילת חביבה בשמי, "יש לך פטור משירות?" המשיכה. "אהההה, יכול להיות שייתנו לי, לא יודע, עדיין לא הייתי אצל רופא", השבתי. "טוב", המשיכה, "תעלה למעלה לרופא וכשתסיים תרד ותגיד לנו מה אמרו לך".

עליתי לי אל הרופא שם אמרו לי להשתין על מקל ולחזור לחלון זעיר נוסף. נכנסתי לשירותים, השתנתי על המקל, בגועל נפש החזקתי את המקל והצגתי בגאווה את המקל השטוף בשתן לחיילת שלא טרחה להסתכל עליו וזו אמרה: "הפיפי שלך בסדר".

טוב, ירדתי אל חדר הראיונות שוב, "אוהד!" קראה לי שוב החיילת, "נו, מה אמרו לך?", "אמרו לי להשתין על מקל ושהפיפי שלי בסדר", השבתי. "וחוץ מזה? לא אמרו לך משהו על השירות? משהו על המסמכים", "הם בקושי הסתכלו עליי שם" המשכתי, "בסדר", ענתה החיילת, "עלה שוב למעלה ולך לוועדה הרפואית ואז תחזור ותגיד לנו מה אמרו לך".

עליתי אל הוועדה הרפואית, התיישבתי במסדרון וחיכיתי לכשיקראו בשמי. "ג"ש לחדר 5", קוראים בכריזה. אף אחד לא מתקדם לעבר חדר 5, "צ"מ לחדר 4", ממשיכים וקוראים בכריזה. אף אחד לא מתקדם לעבר חדר 4. וכך עברה שעה וחצי הקשה בחיי: אדם נכנס לאחד החדרים, יוצא, קוראים לצ"מ או לג"ש, מבינים שהם לא מגיעים, קוראים לאדם נוסף וחוזר חלילה. בכל השעה וחצי הנ"ל ישבתי לי במסדרון עם הפרצוף האדיש הרגיל שלי, אך במוחי, הו בתוך במוחי, אוהד הקטן שבתוך מוחי לא יכל לשאת את ההמתנה הממושכת ולאחר 45 דקות החל זורק כיסאות אבסטרקטיים בתוך מוחי בעודו צורח ומטיח את ראשו בקיר: "אוהד לחדר 5 שמישהו יגיד אוהד לחדר חמשששששששש". אוהד הקטן שבמוחי המשיך משתולל ומשליך כיסאות אבסטרקטיים (ואף עבר להטמנת מטעני צינור אבסטרקטיים) עד אשר נשמעה הקריאה המיוחלת: "אוהד לחדר 5", הו! הגאולה!

נכנסתי אל החדר ושם המתין לי הרופא, "אתה בחור רציני", אמר במלמול כשבחן את המסמכים שהבאתי עימי. ואז החלנו עוברים על כל בעיה רפואית שאני לוקה בה כשבכל פעם שאנו מסיימים בעיה רפואית הוא שב ואומר "אתה בחור רציני". בערך בפעם החמישית שהוא אמר את זה הבנתי שהוא מתכוון לכמות הבעיות הרפואיות שיש לי, או וול. 

אחרי שסיימנו לסקור את עברי הרפואי המזהיר עברנו לשלב הבא: הבדיקה הפיזיולוגית. "תתפשט" אמר הרופא כשבראשי האמירה התקבלה בקונוטציה שונה מהמקור. "הכול?" שאלתי, "כן, את כל הבגדים", השיב הרופא. "גם את הגרביים?" שאלתי מחשש שרגליי ייגעו יחפות ברצפה הקרה. "כן, הכול" השיב הרופא עצבני קמעה.

הלכתי אל מאחורי הווילון, פשטתי את בגדיי, ועמדתי עירום כביום היוולדתי כשקראתי לרופא "מוכן הנני". "תתכופף עם הידיים קדימה", אמר הרופא, בסדר, התכופפתי. "תעמוד על קצות האצבעות", בסדר עמדתי. "חלדעחלדע ברכיים", מלמל הרופא אז כופפתי את הברכיים. "לא להתכופף, להוריד", ואז הבנתי מה מה התכוון הרופא, הוא התכוון שאפשוט את תחתוניי. לא אשתף אתכם בדקה וחצי שהגיעה אחרי, אך אוסיף שבהחלט מדובר באחת החוויות המערערות יותר שחוויתי בחיי.

טוב, תשלח לנו מסמכים ואז נגיד לך אם נגייס אותך או לא", אמר הרופא ובזאת תמה הפגישה.

אחרי פגישה של 40 דקות עם הרופא שממנה יצאתי אדם שונה, ירדתי אל חדר הריאיונות לבשר להם את שאמר הרופא. "אוהד!", קראה בפניי שוב החיילת, "נו, מה הוא אמר לך?", המשיכה. "הם עדיין לא החליטו",  השבתי. "טוב, אז בינתיים לא נעשה לך ריאיונות, לך לחדר המבחנים", פסעתי אט אט אל חדר המבחנים והשתיישבתי עד שהגיחה מן האפלה החיילת וקראה שוב "אוהד! בסוף כן עושים ריאיון". 

משום מה נתערפל במוחי החלק של הריאיון, אולי בגלל שדיברתי כל כך הרבה שטויות שגרמו לחיילת לצחוק למשמע טיפשותי. בכל מקרה, אני בטוח שאמרתי כל כך הרבה שטויות שאם לא יפסלו אותי על רקע רפואי, בטח יפסלו אותי על רקע נפשי.

אחר כך עשיתי מבחן מתיש של שעתיים, וכך נגמר לו הצו הראשון שלי. עייף, אך מרוצה שהצלחתי לסיים הכול ביום אחד הלכתי וקניתי שוקולד (ועוד קצת שוקולד) ואכלתי אותו במרמור בעודי מחכה להסעה שלי.

עשרת הדברים שאתם חייבים להביא לצו ראשון
1. שוקולד
2. עוד קצת שוקולד
3. ממש עוד קצת שוקולד
4. את הצו הראשון
5. ואת עצמכם

השאיר/י תגובה

שם:
דוא"ל:
תגובה:


  • חחחחחחחח אני לא מאמינה😂😂