החיים עם דיכאון קליני

ב' מספר על חייו עם דיכאון קליני: על יחסיו עם החברה, עם החיים, עם עצמו, על המאבק היום יומי והמתמשך בדיכאון, והרצון, הרצון החזק מכול...
שלום, אני ב', ויש לי דיכאון קליני. אני מביט במראה כל בוקר כשאני קם, ואני רואה כלום, חלול, ריק מבפנים. 

אני ״חי״ עם דיכאון קליני כבר שנתיים כאשר רוב הרגעים בשנתיים האחרונות היו מלאים בסבל נפשי עצום. קצת קשה לי לרשום את זה, רק לאחרונה התחלתי לקרוא לילד בשמו. את היום שלי אני מעביר על אוטומט מעביר בשביל שיעבור, בשביל שיגמר. בתקווה שהאבן האינסופית שנידון סיזיפוס לגלגל במעלה אותו ההר שנקרא הלב שלי תיגול כבר, שתיעלם כאילו לא הייתה.

אני בן 17 ושלושה חודשים , עולה לכיתה י״ב וקשה לי, קשה לי, אז החלטתי לכתוב. קשה לי כל כך שקשה לי לבטא את זה במילים. אני חי עם תחושת חוסר ערך מוחלט, שאני נטל, לכולם, תמיד. כשאני עושה טעות קטנה ככל שהיא תראה, אומר משהו לא נכון למישהו בטעות בשיחה אני אלקה את עצמי על כך שעות, אם לא ימים. קשה לי להסתכל בפרצופים של אנשים, קשה לי לראות אנשים מאושרים ולא להבין למה אני לא אחד מאותם האנשים שפועלים על אושר, בלי אבן על הלב, שעסוקים בחייהם בלבד. אני כל לילה מנסה לישון – שעות אני יכול להסתכל בכרית ולקבל רגשות אשמה על כל טעות קטנה שאי פעם עשיתי, וזה קורה כל לילה.

אני חושב שאני אכזבה, שמן, מכוער, צעקן, עצבני, לא מוציא רישיון, לא הולך לבית הספר, לוזר גמור, מפגר כמו אבן, אכזבה להורים, למערכת, לכולם. יש לילות שאני ישן במחשבה או תקווה שלא אקום בבוקר. וכשאני כן קם בבוקר אני מקווה שלא אצטרך לקום מהמיטה, שאחטוף שבץ, התקף לב, אדרס אם אצא מהבית, וככה לאנשים לא יהיה דרך להגיד לי כמה אכזבה אני, כמה אני אפס. אני מנסה להמשיך, מנסה לתקן אבל אני לא מצליח, אני תמיד נמשך לתהום האינסופי של הקולות המקיפים אותי שמצביעים עליי ואומרים שאני גרוע, שאני כלום, אני רוצה למות. 

אין שבוע שלא עובר בלי שברגע שאני קם אני ממלמל ״מת למות״ אפשר להגיד שזה הסלוגן שלי בחיים, מת למות, רוצה שזה יסתיים, רוצה לנוח לנצח, לא רוצה לראות פרצוף של בן אדם. החלק הכי גרוע זה שכולם אומרים עליי שאני מתנשא, כ ו ל ם . אנשים חושבים שאני חושב שאני יותר טוב מהם, כאשר האמת המרה זה שכל לילה אני הולך לישון במחשבה שאני ככל הנראה בזבוז גנים שיכלו להיות של ספורטאי אולימפי או מוזיקאי או אפילו ״סתם״ אחד שמפעיל סופרמרקט וטוב לו בחיים. ותמיד אומרים לי שאני מתנשא, תמיד, וזה לא בגלל משהו שאני עושה, או משהו שאני אומר, זה בגלל איך שאני אומר את זה. אני לא מרחם על אנשים שכל הבעיות שבחיים שלהם זה שנשבר להם הטלפון או שהם נפרדו מחבר שלהם, אני מקנא בהם. אבל באותה מידה אני מקנא באנשים מתים, שסיימו את זה בעוד שאני רק התחלתי.

אני לא הולך לבית הספר הרבה, אני מחסיר, המון. אנשים מניחים שזה בגלל שאני עצלן חסר תקנה, כנראה שלא, פשוט נמאס לי לחיות, מזמן. ניסיתי אפילו להתאבד באפריל של שנה שעברה. מי שבמודע או לא במודע עצר אותי זה היה אחד החברים שלי, הוא הראשון בחיי שגרם לי להרגיש כאילו אני שווה משהו יותר ממוות. ומאותו הרגע הוא נהיה כמו אח בשבילי, אבל גם הוא לא יכל לעזור לי. הייתי קם כל בוקר ונוסע אליו באופניים רגילים (ביום רגיל אין לי הכוח לקום מהמיטה) בין אם זה היה בגשם או בשיא החום, אפילו כמעט התעלפתי פעמיים כשניסיתי לנסוע אליו. אבל אני בכישרון המדהים שלי לדחות אנשים מעליי, נהייתי תלותי באישור מתמיד שאני שווה משהו. הוא נהיה בשבילי החֶבְרָה, אותה חברה שאני מאכזב כל בוקר וכל ערב. הדבר הסתיים בוויכוח, ומאז אני רואה אותו אולי פעם בחודשיים. 

מעניין אותי אם אפילו מישהו יקרא את זה אי פעם, אבל לא משנה כמה ניסיתי לעזור לעצמי להגיד לעצמי מול המראה (כמו הקלישאה) שאני שווה משהו, בתוך תוכי ידעתי שאני משקר, לא רק לעצמי ולגוש הבשר חסר הנשמה שמשתקף במראה אלא גם לחפצים הדוממים סביבי, שיקרתי למראה. עכשיו התשעה עשר באוגוסט , שניים עשר ימים לסיום החופש הגדול, ובחודשיים יצאתי מהבית שלי בסך הכל חמש פעמים בודדות. מה שרק הוכיח לי שאם לא יכריחו אותי לקום לבית הספר לא אצא מהבית בכלל. 

לפחות בשנה שעברה הייתי מדבר עם אנשים מיוזמתי, בין אם זה בחיים האמיתיים או בעולם הווירטואלי, אבל לאחר שנה גם הטעם בלדבר יצא. על כל הקלחת הזו הצטרף בית הספר, מקור לאומללות נצחית (הפעם לא רק שלי, תשאלו כל אדם שעולה לי״ב) למרות שנשברתי רק פעמיים במשרד של היועצת, אני שמח לבשר חגיגית שנפלתי בין הכיסאות. לבית הספר לא היה אכפת, להגנתם של הצוות החינוכי גם אני לא הייתי מתעסק עם קנקן שבור שכמותי. ניסיתי, באמת שניסיתי להחסיר פחות, גם הבטיחו לי הבטחה ״אם תחסיר פחות תצא למסע לפולין״, אז הצלחתי, הורדתי 112 חיסורים ל־59 ונחשו מה? לא מוציאים אותי, כנראה שאני לא שווה את זה, לא מאשים אותם.

למרות כל זה יש לי חיים טובים, אני חי בבית טוב שלא חסר בו כלום, עם משפחה מדהימה שרבים חולמים עליה ומעטים זוכים לה, זה לא אומר שאין לה בעיות, אף אחד לא מושלם, ולמרות כל זה לא הייתי אמיץ מספיק לבקש פסיכולוג. יש לי גם חברים מדהימים ותומכים שמנסים לעזור לי אבל לא מצליחים ותאמינו או לא אבל אני כותב בתמצות מטורף על כל מה שעבר ועובר עליי בשנתיים האלו של התיכון. אני כותב את זה וכבר מתחרט על מה שאני כותב, אבל אני לא מתקרבן, לא עושה הר מעכבר, אני קורא לילד בשמו, מספר את האמת, עד כמה שזה קשה. אז בקיצור, היי, אני ב' ויש לי דיכאון קליני . 


השאיר/י תגובה

שם:
דוא"ל:
תגובה:


  • שתדע לך שאתה לא לבד, ישנם עוד אנשים שעוברים כאלה ותכלס אני די בטוח שזה משהו מסריח שקשור לגיל ההתבגרות אבל אם לא ואם כן זה בכלל מקרה חרא. אני מבין אותך לגמרי עברתי דברים גרועים לא פחות וכן קוראים לי הרבה דברים כמו שאתה מספר לא לישון בלילה בגלל מחשבות על כל הטעיות והסיבה למה אני חיי בכלל ומחשבה בבוקר למה לחיות בכלל. אבל מה אתה תמיד יכל לעשות מה שאני עושה אומנם זה לא פתרון קבוע אבל זה מעביר את התקופות הקשות אני אישית כשרע לי אני רואה סרט טוב או מסיים עונות שלמות של סדרה טובה וכן זה מעלה לי את המצב רוח ומשפר את איך שאני מרגיש, אבל זה לא תמידי אבל לפחות זה עוזר לי לעבור תקופה קשה או לפחות להשאיר אותי שמח לתקופה מסויימת. ותכלס ככה אני ממשיך בחיי מוצא דברים קטנים לשמוח מהם ובעזרתם לעבור תקופות קשות. הייתי אומר תנסה גם למצוא משהו שאתה אוהב לעשות או איפלו לגלות משהו חדש ולנסות להנות ממנו אבל תכלס אני לא פסיכולוג או משהו אבל רק רציתי לשתף אותך באיך אני מתמודד ואיך אני מנסה לעבוד את החרא הזה.