השואה – פוסט טראומה לאומית

אסיף גיל בטור מרגש ליום השואה על המשמעות, הזיכרון והצלקת. האם אנו זוכרים את השואה ואת הצלקת ביום־יום? האם השואה באמת נסתיימה ב־1945 או שמא חיה היא עד היום?
מה עוד ניתן להגיד על השואה שלא נאמר? על אותן זוועות שהתרחשו במהלך אותם ימים של מלחמת העולם השנייה, זה נדמה שכל המילים כבר נאמרו אבל בשבילי לא. זהו טור לעצמי, בעיקר. 

אז הערב אפשר לראות בכל מקום את השואה: בטלוויזיה, בסרטים, בטקסים בכל מוקד אפשרי. החברה הישראלית נזכרת באותם ימים שהיא מחביאה מתחת למפת הקידוש הלבנה. 
אתה לא מבין עד כמה השואה מסתתרת בפינות החשוכות ביותר של הרחובות, אותן פינות שאף אחד לא מעז להסתכל בהן, שאין רואים אותן עד שמחפשים במקומות לא צפויים. המקום בו מצאתי את אותו ה״בום״, את אותה הצמרמורת שעטפה את גופי, ואת רגע ההבנה המחליא לגבי מה שנתחולל שם – אותו מצאתי דווקא באינטרנט, באותם סיפורים שמציפים את אתרי המיינסטרים (מאקו, רשת, ynet וכיו"ב).

אבל לאו דווקא בסיפורים עצמם, אלא בתגובות לאותם סיפורים – אותו ה"קומנט סקשן", ששמור (בעיקר) לטוקבקיסטים אכולי מרמור ומתכונים לשניצל. עכשיו, אותה זירת ליבוי מוצפת בסיפורים, באנשים שהיינו מתעלמים מהם ביום יום, אנשים שקמים בבוקר בחיינו המודרניים והולכים לעבודה. וזכר השואה? הוא נדחף עמוק לתוך הראש, אל התת־מודע, מוכן "בשלוף" במקרה שקמת על הצד הלא נכון היום ולא מתחשק לך לספר בדיחות שואה למיניהן. וגם ביום השואה עצמו, הצלקת העמוקה שנוצרה בחברה הישראלית, שעשויה מסבים וסבתות רדופי גיהינום, שמדברים מעט, בידיים רועדות ובגוף משקשק על אותם הימים, אך נשכחת אותה הצלקת בשיחות שבין אדם לחברו ביום־יום "מה זאת אומרת,  שואה?". 

ההבנה עד כמה הנושא סביבנו התעוררה אצלי רק בזכות אותו המיעוט, שמחליט לפרסם את הסיפור של סביו או הוריו באותו "קומנט סקשן". אינספור אנשים כאלה, מאות לכל פוסט, אלפים ברחבי האינטרנט. וכך, אתה מבין דבר אחד, השואה כואבת לעם היהודי היום כמו שהיא כאבה לפני 50 שנה. את המילים האלו, אתה רושם עם דמעות בעיניך, למרות, שבעיני המבוגרים, שאתה לא מהדור שאמור להבין. 

אתה מבין שהשואה לא נעלמה מהשיח ומהזיכרון הישראלי, שניצול שואה, אותו צירוף מילים שנאמרות כשמדברים על חלשים, מוזנחים ורעבים שהופקרו על ידי עם ישראל וממשלתו. אותו צירוף מילים חסר קונוטציה שהחברה הישראלית מנסה להתנער ממנו, להתעלם, כדי שלא יזכיר לנו טפו טפו טפו את אותם ימים באירופה, בצפון אפריקה, את אותם תינוקות ונערים שנשרפו, את אותם ילדים שהוריהם הבריחו אותם למקום בטוח ‏– ועכשיו הם לא מבינים איפה אימא ואבא, את אותו החרדי שגזר את פאותיו במספריים בארץ הקודש. 

לא להזכיר, להחביא. אנחנו לוחשים את המילים הללו כמעט כל יום בלי לשים לב, וכמו בכל טקס, אותו הטקס שמתמקד בטרגדיה, שמבחינת הטקס וההיסטוריה נגמרה אי שם ב־1945, הרגשות מתפרצים, אומרים: "כשהלב בוכה", אבל הוא בוכה חזק ובשקט עמוק־עמוק בפנים, כל הזמן. 

ביום השואה, זה ניכר לעין – עשינו כולנו דה־לגיטימציה של זיכרון השואה ביום־יום. אני אומר זאת בכאב, השואה, אפילו כיום, כואבת מדי לחברה הישראלית מכדי לדבר עליה, כן, גם 70 שנה אחרי. אנחנו משתיקים את עצמנו אף על פי שהטרגדיה הסתיימה בשנת 45'.

אנו שוכחים את הפוסט טראומה הקולקטיבית שלנו. להשתיק, לא לדבר, ובין היתר גם לשכוח את התקומה. ניצולי השואה – לא יהיו פה עוד הרבה זמן. והשואה? אותה החבאנו כולנו עמוק בתוך המגירה של סבא, איפה שהוא הניח את הטלאי הצהוב שלו. 

כן, האמת שלנו כואבת.


השאיר/י תגובה

שם:
דוא"ל:
תגובה:


  • יפה כתבת בצורה כול כך נכונה.

  • יפה כתבת בצורה כול כך נכונה.אהבתי מאוד את מה שכתבת אתה מייצג את בני הנוער האליטות.בהחלט גאווה למדינת ישראל.

  • אני גאה בך בן אלוף שלי ❤❤❤

  • אסיף רמת הכתיבה שלך גבוהה מאוד ומבינה את דעתך על "הסתרת" השואה אך לדעתי זה בא מהצורך לשרוד להמשיך הלאה ולא לתת לכאב הנורא להשתלט עלינו כך לפחות נהג אבי ניצול השואה הוא העדיף להדחיק זאת לפינה שלא תיגע בחייו החדשים שהקים באשתו ובנותיו היה לו חשוב להמשיך החאה ולא להיות כל הזמן בכאב עם זאת עלינו לתמוך בניצולי השואה כל השנה לא לשכוח אותם אהבתי את צורת הכתיבה שלך ואת מה שכתבת יפה שאתה מתייחס לשואה למרות גילך הצעיר